entrance

אוכל תורכי אמיתי בבת-ים

אין על התורכים.

קבב, בקלאוות, בורקסים, תבלינים, תרבות. אימפריה… לא לחינם התורכים היו אמפריה, ועלו לגדולות בזכות המנהיג אטאטורק (אבי הטורקים בויקיפדיה). תורכיה היא גם גן עדן קולינרי. כשהייתי ילד קטן טסתי לאיסטנבול עם אמא ואחותי, קנינו מעילי עור (שהיו פעם באופנה), הסתובבנו בשווקים ואפילו בדיעבד נאמר לי שאכלתי את אחת המנות שאכתוב עליהן פה בפוסט (סגירת מעגל מישהו???).

הרומן שלי עם האוכל התורכי התחיל לפני חודשיים. האינטסגרם כבר מיצה את עצמו, עוד תמונה של אוכל שרק נראית טוב ואין לי מושג איך היא באמת, צבעוניות ואסטתיקה – אבל הכל נשאר בגדר "וואו איזה יופי" אבל כלום לא נכנס לפה (לא כאן, here, אלא – מלשון אף אוזן גרון). סמיילי עצוב.

אז מצאתי בחור תורכי באינסטגרם שיש לו מסעדה תורכית וכל פעם מעלה סרטונים של מאכלים תורכיים (כיאה לטרנד של Nusr-Et שפותח מסעדות כמו שבליינים מורעבים ב 3 בלילה בולסים סמבוסק) ומה אני אגיד לכם – אהבתי מאוד. יש משהו בבישול עדות, בבישול מסורתי, מתכון שעובר מסבתא-לבת-לנכד-שהופך-לסבא-וכו' ומחמם את הלב והאווירה בהרגשה של משפחתיות וביתיות שמחזקת את התא המשפחתי ומעצימה את הילדים בקשר שורשי ומקום בטוח שתמיד קיים להם. כשאני, כמי שנושא 50% גנים רומניים ו 50% גנים תוניסאיים, אוכל קבב רומני אמיתי עם המון שום, או ממליגה טובה (פולנטה לנפגעי מסעדת מחנה-יהודה), או עוגית מקרוד תוניסאית, פריקסה או קוסקוס (אלוהים! קוסקוס…) – אני נתקף זכרונות ילדות והרגשה חמימה וטובה של סבתא לילי הרומניה וסבתא ניצה התוניסאית, ובאותו הרגע אני לא צריך יותר כלום כי כל כולי מלא בכל-טוב לגוף ולנפש.

באדיבות האינסטגרם שלו- https://www.instagram.com/nusr_et/
באדיבות האינסטגרם שלו- https://www.instagram.com/nusr_et/

אז אהבתי, ממש אהבתי את מה שראיתי באינסטגרם – והתחלתי להרחיב אופקים ולראות דרך העיניים (באותו הזמן אך ורק דרך העיניים) עוד ועוד אוכל תורכי. אני יכול להמשיך את שטף המילים שיתארו את האוכל התורכי שראיתי, אבל אני מעדיף לא ללכת סחור סחור ולהגיע לעיקר – מצאתי מסעדה בבת-ים שמגישה אוכל תורכי מסורתי – ולא קפצתי על המציאה – זינקתי עליה מגובה 30,000 רגל!

המסעדה מנוהלת על-ידי משפחה תורכית, המקום נמצא על הטיילת של בת-ים, ושאלוהים יעזור לי – כמה טעים שם! נתחיל עם הביקור הראשון שלי:

הגעתי ל Babacim (באבאג'ים) כולי בהתרגשות – היום אני הולך סוף סוף אחרי שבועות של ריור אינטנסיבי על הטלפון, לאכול את מה שעד עכשיו רק פינטזתי עליו ברגעי רעב קשים. הגעתי וסיפרתי למי שניגשה אליי שראיתי תמונה של מנה באינסטגרם ובאתי בעקבותיה סטייל מרקו שמחפש את אמא. הסתכלתי על גוש השווארמה שהסתובב לו, הקבבים על שיפודי מתכת, סלטים, מאפים תורכים, לחם מסורתי, לחמעג'ון – והטאבון שיודע לעשות טוב לכל דבר שנכנס אליו.

הזמנתי לחמעג'ון (בצק דק עם בשר ורוטב עגבניות מעליו) ולאחר מכן ביקשתי שיביאו לי את גולת הכותרת – איסקנדר (Iskander).

טרי ופריך, גדול וטעים. יאם
טרי ופריך, גדול וטעים. יאם

הלחמעג'ון היה גדול, נפרס ל 4 ולידו קיבלתי ירקות. פריך, טעים, פותח את התיאבון – בדיוק מה שהייתי צריך בכדי להכין את עצמי לאיסקנדר שלא איחר להגיע.

Perfection at it's best
Perfection at it's best – Iskander

טא-דאם! קבלו אותו, בתופים במחולות, בשיא תפארתו, בחגיגות ושירי הלל – האיסקנדר!

אז מה אנחנו רואים בתמונה, שלמרות שאני לא רעב כרגע בלוטות הטעם שלי מפיחות בי געגועים למנה? אז ככה – בכלי חרס מניחים את הלחם התורכי חתוך לקוביות, עליו מניחים בנדיבות בשר שנפרס מגוש השווארמה (מכירים דונר קבב? אז דונר אומר "מסתובב" וקבב זה… קבב), על הבשר שופכים רוטב עגבניות (דליל במרקם מאוד ומלא טעם וצבע אדום עז) ומכניסים לטאבון. כשהכל מבעבע כמו שצריך כלי החרס יוצא מהטאבון, יוצקים עליו חמאה מומסת (וואו וואו וואו!), יוגורט ומניחים פלפל חריף, עגבניה ובצל מהגריל. כל השלמות הזאת מונחת מולי ואני לא יודע מה עובד יותר חזק – האף שמריח ריחות משכרים, הרצון לבלוס את המנה בפראיות או האינסטיקנט לצלם את הדבר היפה הזה רגע לפני שאני צולל אליו, כדי שתהיה לי (ולכם) מזכרת.

נתחיל עם השווארמה – אם יש משהו שמאז ומתמיד אני טוען על עצמי הוא שבכל מצב של רעב/שובע אני מסוגל (ורוצה) לאכול מנת שווארמה. הלאפה, הגלגול, הסלטים, הבשר, השומן, הרוטב… אתם יודעים כמה זה טעים. אכלתי המון שווארמות בחיים שלי אבל בשר כזה כמו שטעמתי כרגע בחיים לא אכלתי. זיהיתי ישר שהתיבול הוא לא אותו תיבול של כל השווארמות המוסרתיות שאנחנו מכירים, יש פה משהו אחר. גם הצבע – נתחים בצבע כהה ולא צהבהב כמו שאנחנו רואים בדרך-כלל בשיפודיות. הטעם אחר לגמרי, לוקח את השווארמה למחוזות נפלאים וכמו שאצלי בבית ידוע שממולאים עושים עם "התבלים התורכי שאבא ואמא קנו באיסטנבול ושומרים עליו שלא ייגמר" (הוא נגמר 🙁 ) – התיבול פה עושה עבודת קודש ומרים את הבשר לדרגות טעם מדהימות.

חתיכת לחם ספוגה בכל טוב
חתיכת לחם ספוגה בכל טוב

היוגורט הקר נותן ניגודיות לכל החום שכלי החרס שומר עליו, החמאה היא שוס לא נורמלי שגורמות לעיניים להיעצם מעצמן ולהתרכז בטעם הנדיר הזה, חתיכות הלחם שסופגות את כלללל הטעמים של המנה ומנעימות את הרגע בנימוחות הספוגה בטעם, והירקות בגריל שנותנים לך להתעסק ולחתוך ולהזיז וליהנות כמו ילד. רבותיי – האיסקנדר הוא אחר הדברים הכי טעימים שאכלתי בחיי. אגדה.

ככה נראית צלחת שהיה עליה אוכל טעים
ככה נראית צלחת שהיה עליה אוכל טעים

באותם רגעים התיישבו לידי בשולחן עוברי אורח שאחד מהם המליץ לכל השאר שאם הם לא אכלו שם מעולם – זאת הזדמנות נהדרת. הם תפסו אותי בדיוק אחרי שכלי החרס הריק נלקח ממני והביאו לי את הבקלאווה שהם מכינים במקום.

חמים ומתוק. ככה מסיימים
חמים ומתוק. ככה מסיימים

גבירותי ורבותיי – אפקט הוואו. אפקט הוואו נכון לכל תחום בחיים – כשאתה מקבל משהו, מוצר או שירות, והתגובה שלך להתנסות בו מוציאה ממך "וואו!!!". אז ברור שהיה וואו באיסקנדר, אבל הבקלאווה לא הפסיקה להוציא ממני WOW כל עשר שניות – מה שגרם למי שהתיישב לידי לפנות אליי בסקרנות ולבקש שאחרי שהוא מסיים לאכול את השווארמה – שיביאו לו גם מהוואו הזה. החמאה בפנים היתה חמאה מזוקקת, הבצק הדק בסינכרון מושלם עם רמת הסוכר, התה שהגישו לי… אין מילים. כלומר יש, אבל אין. קבלו טעימה מהסרטון הבא:

לא הפסקתי להודות לכולם שם על האירוח הנפלא, על האוכל המטריף ועל כל החוויה הנהדרת הזאת. המאמא של המקום שמחה כמובן לראות את ההתלהבות שלי והפרזנו בדיבור על אוכל תורכי, ושאלתי אותה אם אם מגישים צ'י קופטה, שזו מנת בשר נא תורכי מסורתית, אם תרצו היא מן קובנייה ערבית אבל במרקם הרבה יותר אחיד, צבע אדום עז ומוגשת בתוך חסה או בצק והרבה לימון. בתורכיה היום אסור למכור את המנה עם בשר מכיוון שמבחינה תברואתית כל הדוכנים ברחובות שמכרו אותה החזיקו בשר נא בחום השמש הקופחת, ולכן אפשר למצוא אותה כיום עם שעועית אדומה כתחליף לבשר, אבל אם תתאמצו היטב תאכלו גם את המקור כמובן במסעדות. אז המאמא היקרה הפצירה בי להזמין את המנה מראש והם יכינו לי אותה – שמעתם פעם על דבר כזה? כי אני לא, אני מחכה לקחת את כל הפמלייה ולהזמין גם את הצ'י קופטה.

אם לא השתכנעתם עד עכשיו – אני ממליץ לכל אדם ואדם לבקר במסעדה. היא נמצאת ברחוב רוטדילשד 1 בת-ים, והנה קישור לעמוד הפייסבוק שלה  https://www.facebook.com/babacim3

מעבר לכך יש להם אוכל מוכן, מאפה סירה מסורתי של תרד וגבינה ועוד הרבה מאכלים שהיריעה קצרה מלהכיל. בתיאבון!

והנה עוד תמונה, כי אני פשוט חייב להמשיך לשתף את האיסקנדר המשוגע הזה:

לסיום סיומת
לסיום סיומת

כמעט מישלן בבודפשט

אתחיל בחלק הפחות טוב – חזרנו מבודפשט. החלק היותר טוב – לא הפסקנו לאכול.

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש דווקא לערב האחרון שלנו בבירת הונגריה, אותו בילינו במסעדת המלון המפורסם Four Seasons, אשר נקראת KOLLAZS, שזה קולאז' בעברית.

תפריטים
תפריטים.

אמנם אכלנו סלייס פיצה מתנור לבנים בדרך למסעדה, מה שלא מנע מאיתנו לבחון את התפריט – שאינו מתומחר בשמיים בכלל – ולהזמין 4 ראשונות, מנה עיקרית אחת ושלושה קינוחים.

לאחר ההזמנה הגישו לנו את לחם הבית, לחם מחמצת, בליווי 2 סוגי גבינות שעושים במקום. אחת היתה גבינה לבנה עם פפריקה ושאר תיבולים, והשניה גבינת קוטג' (קוטג' די פופולארי כאן) עם מעין תיבול קארי. נחמד, פציח, אבל לדעתי יכלו להגיע לטעמים הרבה יותר טובים. מזל שזה לא העיד על שאר הארוחה.

קערה-מלח-צדפה
קערה-מלח-צדפה

קערת מלאה במלח אטלנטי, עליה שוכבת צדפה ובתוכה זוג סקאלופים צרובים, מונחים על פירה סלרי, קוביות אננס וגילופי אספרגוס.

סקאלופ צרובים כמו שצריך, פירה מתקתק שמקבל חיזוקים מהאננס, מנה ראשונה מצויינת שלא צריכה יותר כלום ממה שהוגש. טעים, כיף, בשרני ובדיוק במקום.

להלן המנה הראשונה השנייה:

עושר.
עושר.

אז ככה. קודם כל פרזנטציה מעולה. על הצלחת יש לנו את העצם של המח עצם, ממולאת בבשר שור בבישול ארוך, עליה הונח המח-עצם עצמו, עם נגיעות של קרם חזרת לבנה וצנון, בצל ירוק ובצד טורטייה שהוכנה במקום.

אני באופן אישי מת על מח עצם, השף בחר לשלב אותו עם זנב שור מה שהיה שילוב מצויין. גם המח עצם עצמו הוצא מהעצם בשלמותו ולא היה בחתיכות, מה שמעיד על טכניקה טובה של הטבחים, החזרת הלבנה לקחה את הביס לטעם עמוק ומר במידה מצויינת, הבצל ירוק והצנון נתנו פרשיות והטורטיה את ההתפצחות לביס. מנה מעולה, גם בפרזנטציה (תמיד כיף לי לקבל מח עצם ממולא), גם בצבעים וגם במגוון מרקמים. כיף כיף כיף.

רברב אותי (מלשון רוברב).
רברב אותי (מלשון רוברב).

סלט תותים. אחרי שתי מנות חמימות דאגנו להתרענן עם הסלט, שהיה גדוש בכל טוב ובמגוון של ירקות ויהלומים. קיבלנו צלחת גדולה עם בייבי עלי תרד, תותים טריים, עלי אנדיב, אספרגוסים לבנים וירוקים, גבינת עיזים, קראמבל אגוזי לוז וסלק, רוטב תותים וחתיכות רוברב.

אז קודם כל, אננס שלם בבודפשט עולה 3 יורו, האספרגוסים נמצאים כאן בכל פינה וגם הרוברב. המסעדה באמת לוקחת את חחומרי הגלם המקומיים ומשתמשת בהם בחוכמה. מאוד אהבתי. בכלל כמעט ולא יוצא לי לאכול רוברב, והוא היה נוכח כאן בסלט וגם בקינוח. תשאירו מקום. אל תתרברבו.

סלט טעים מאוד, לי היה חסר קצת לקבל טעמים שהולכים לכיוונים קיצוניים יותר, כאילו הרגיש שהטעם די מינימלי – הגבינה לא שומנית מספיק, הרוטב לא מתוק מאוד, והיה חסר לי סיבים מתפצחים, אבל ללא ספק היה טעים מאוד ושי-לי התענגה עליו בטירוף. הרוברב כאן הגיע לאחר שעבר השרייה בנוזל מתוק כלשהו והיה מעולה. התרעננו ולכן נמשיך למנה הבאה – טרין כבד אווז.

טעים. צבעוני. בריוש כהילכתו.
טעים. צבעוני. בריוש כהילכתו.

מנה קלאסית עשויה היטב פלוס פלוס. טרין כבד אווז שהוגש לצד שני בריושים מ ע ו ל י ם (כמה אני אוהב בריוש טוב), קומפוט של רוברב (מוטיב חוזר), תפוחים קרוצים בעיגולים קטנים, וג'לי של elder flower – המלצר קרא לזה ויולט, בגדול הטעם דומה לענבים עם יותר טעם פרחוני, נתקלתי בזה בקינוח קוריאני דווקא פעם, מאוד מאוד טעים. מורחים על הבריוש, קצת מלח אטלנטי, חתיכה של תפוח… באמת לא צריך יותר. פשוט מנה טובה.

לעיקרינו. לעיקרית. בהתחלה תיכננו להזמין את הברווז, אבל אחרי שיחה קצרה עם המלצר הלכנו לכיוון אחר שלא אכלנו בחיים – Venison. בשר צבי.

img_20160511_211602

אז כן, אכלנו לראשונה בשר צבי. הוא הגיע במידת MR, מבושל בסו-וויד (בישול בוואקום). המנה הגיעה עם פירה ברוקולי, ברוקולי בתנור, אספרגוס לבן על הפלנצ'ה, קראמבל לוז וסלק, סלק מוקפץ ביין אדום וברד פודינג מושחר. (מי שרוצה לדעת למה הברד פודינג מושחר – אז ככה – שאלנו את המלצר מה זה הטעם הזה שאנחנו לא מצליחים להבין בתוך הברד פודינג, והוא אמר אחרי לבטים קצרים עם עצמו שזה דם. הופתענו, אני יודע שבתחרויות סאן-פלגרינו למשל אסור לבשל עם דם, אבל זה מה שהיה.)

הבשר היה נהדר, רך, לעיס, הטעם לא הזכיר לי משהו שאכלתי בעבר, היה לו באמת טעם יותר "חייתי" אם אפשר להגיד דבר כזה. גם כאן קיבלנו את הקראמבל לוז וסלק, שבעצם הסלק נותן את הצבע האדמדם והלוז את הקראמבל עצמו, שילוב של הבשר עם הקראמבל ומעט מלח נתן ביס לתפארת וממש התענגנו עליו.

בשלב הזה, אחרי שכבר אכלנו לא מעט, הגענו לתפריט הקינוחים. האישה שלי קונדיטורית, מה שאומר שאין דבר כזה שלא מזמינים משהו. אחרי קצת צ'יטצ'ט עם המלצר האדיב, הבנו שהמלון מארגן לו שהייה ב Four seasons בעמאן שבירדן, ואחר-כך הוא מגיע ללילה בתל אביב. אז החלפנו פרטי פייסבוק והבטחנו שנמליץ לו על המסעדות הכי טובות. ככה יצא שהזמנו 3 קינוחים, ואפילו קיבלנו אחד OTH.

לפני הכל אני אציין שהקינוחים עולים 1800, לא, לא שקל, אלא במטבע המקומי פוריינט. דהיינו 6 יורו, ובשקלים – בקושי 30 ש"ח. שזה כלום, פשוט כלום, והקינוחים לא מיניאטורים או משהו, להיפך – מכובדים, בכמות נדיבה, יפיפים וטעימים. להלן הסרייה:

img_20160511_215302
פרנץ' טוסט, תותים וגלידה.
ענן מרנג בקרם רוברב.
ענן מרנג בקרם רוברב.
על חשבון הבית - טארט מלא בכל טוב.
על חשבון הבית – טארט מלא בכל טוב.
סופלה כמו בספרים של פעם.
סופלה כמו בספרים של פעם.
כדור גלידה משוקולד ולרונה. כי הרגשנו שהיה חסר משהו...
כדור גלידה משוקולד ולרונה. כי הרגשנו שהיה חסר משהו…

זהו.

היה מטורף, ואנחנו בהחלט חוזרים לשם בנובמבר בטיסה הקרובה לבודפשט (אוהבים את העיר מאוד).

לינק לאתר המסעדה – אתר המסעדה.

Random food pics, round 1

הכנתי לי משהו כמו 19 תמונות לכתוב עליהן, אבל בזמן הכתיבה הבנתי לאט לאט שהפוסט הזה כנראה יהיה ארוך כמו הגלות. אז פיצלתי אותו עבורכם לכמה סיבובים – כמו בקרב אגרוף. קבלו את חמשת התמונות האקראיות הראשונות, לאחר הקדמת חורף קצרה.

החורף הזה משהו, חורף 2015-2016. תוך שבועיים אני מוצא עת עצמי עם חיידק בגרון (סטרפטוקוקוס, תודה ששאלתם) ומיד אחר כך (שזה ההווה), עם דלקת ריאות. אז אני כבר כמה ימים על אנטיביוטיטקה, והחלטתי להילחם במחלה בעזרת פוסט חדש – תמונות אוכל אקראיות – מהמסעדה שבה אני עובד (MESSA) ותמונות מפה ושם שיצא לי לאכול בתקופה האחרונה. שנתחיל?

1. דוכן הראמן של השף אהרוני בשוק שרונה. נו, שרונה מרקט. סבבה.

IMG_20151114_142422
לא במזרח הרחוק. מרכז תל אביב.

לא פשוט לשבת באמצע היום ולתפוס מקום בראמן. יושבים על-בסיס מקום פנוי, ובעצם זה אומר שאורבים לסועדים מאחורי הצלחת וברגע שמזהים קערה שהולכת ואוזלת – יוצרים עובדות בשטח. קצת, איך לומר, מוזר, אבל עברנו דברים גרועים מזה. הזמנתי בירה תאילנדית – סינג, פתיח קטן של סלט עוף וראמן עם בשר בקר.

הפתיח של הסלט היה, סליחה על הביטוי, גרוע, הכי פשטני שבעולם, עם שבבי אפונת ווסאבי. הבירה לפחות פיצתה על זה. אבל לא באתי בשביל פתיח, אלא בשביל ראמן. אז ראמן הוא מנה של אטריות ובשר (חזיר/עוף/בקר) עם שלל ירקות, אצות ותוספות. במזרח, לכל מדינה יש את הראמן שלה, יש בסין, יפן ואפילו קוריאה. אחותי, מומחית בבישול ובתרבות קוריאה, הכינה לא מעט פעמים ראמן, כך שהטעמים לא היו זרים לי. אצל אהרוני, מקבלים למושב קערה מהבילה, עם בשר בקר (לבחירה), אטריות, ביצת סויה, נבטים, דייקון (צנון כבוש יפני) עלי באק-צ'וי, פטריות שיטאקי ובצל ירוק, והכל בתוך המרק. בפועל, ציפיתי לטעמים עמוקים יותר של המרק, מה שלא קיבלתי, ולכן טיפה התאכזבתי, אבל לקבל קערה כזו גדושה בכל טוב – לא בא ברגל. בא בראמן. כיף לבחור כל פעם לשלב מרכיבים אחרים, מחמם, אפילו מנחם בימים קרים, וטעים.

אמנם ציפיתי ליותר, אבל עדיין מספק מאוד. לעניות דעתי, 56 שקלים לראמן בגרסת הבקר זה טיפ-טיפה יקר, אבל אנחנו בשרונה מרקט, במרכז תל אביב, וברור שצריך להחזיר השקעה. כשסיימתי הרגשתי מה שקורה איתי אחרי שאני מסיים סביח – אכלתי די מהר, שזה בעצם כמו להגיד שנגמר די מהר, והיתה לי התלבטות האם להמשיך לעוד מנה. בסוף ויתרתי. גם על עוד סביח אני בד"כ מוותר, אבל זה השכל שחוסם, לא הבטן. יש פה עוד כל מני מנות, כיף להגיע בהפסקת צהרים ולאכול, אווירה על הכיפאק, ופאקינג ראמן להמונים. רוצו שתו.

2. קצת יין.

IMG_20151121_180241
בייל, בנזמה ורונאלדו. שלישיית BBC.


אני אוהב יין, מאוד. בשנה האחרונה לא יצא לי לשתות הרבה דברים ולהתעדכן, והיין מעט נדחק לטובת האוכל. התכנסנו שלושה חברים בדירת מסתור ברחובות לצהריים של שישי שכלל אנטריקוטים, סלטים, יינות, עוד קצת אלכוהול, ופאי פקאן של אשתו של אחד מהחבר'ה (לעתידף, אשתו לעתיד).

משמאל לימין – נתחיל עם היראון 2007. בעצם אצלי, יין הדגל של יקב הרי גליל – "יראון", על שם הקיבוץ בו הוא שוכן, הוא היין הראשון ממנו צעדתי אל עולם היין. הבלנד הוא בלנד שנתי של בורדו, עם שינויים לכאן ולכאן כל שנה. היין נפתח בשלהי 2015, מה שאומר שהוא כמעט בן 9, והפצרתי בחבר שיפתח אותו כבר כדי שלא ימות לנו בידיים. עדיין שמר על גוף מכובד והרבה קריצות לעבר כשעוד הייתי מלצר במסעדת הקולוני של נועם ריזי, רק טועם יינות ומפתה תיירים לטעום את היינות המעולים של מדינת ישראל. כבוד.

היין השני, קברנה סוביניון רזרב של יקב פלאם, מאותה שנת 2007. יין גדול לכל הדיעות, אחד הקב"סים הטובים בארץ. נתן לנו בראש, איתגר ולא איכזב.

והאחרון הוא יין שקניתי בברצלונה במאה (!!!) ש"ח. טונדוניה 2002, ריוחה. בגלל שעבר זמן מאז אותם צהריים אני פחות זוכר, וגם כי הוא נפתח שלישי ואחרון, אבל בוודאות ריוחה כזה עוד לא שתיתי מימיי וההרגשה היתה שהיה שווה לחכות איתו במקרר יין שלוש שנים ולפתוח אותו בחברת ייננים חובבים. לסיכום – הצלחה. ואחרי זה עוד הלכתי לאכול ארוחת שישי אצל ההורים…

3. Cacio e pepe, פסטה עם פלפל שחור וגבינה.

IMG_20151125_213607
הכי טעים בסיבוב הזה.

התרגום המילולי הוא קאצ'יו – גבינת קשקבל, ופפה – פלפל שחור. מאכל איטלקי מסורתי, שבו מגררים את הגבינה (במקרה שלי קשקבל וגאודה) בפומפיה בזמן שמבשלים את הפסטה, וכשהיא אל-דנטה ובמרקם הרצוי, מוסיפים לגבינה מעט מהמים של הפסטה ויוצרים רוטב רק מהמים והגבינה, ומערבבים עם הפסטה.

לאחר מכן, מ-פ-ר-ק-י-ם את המנה עם פלפל שחור גרוס. ויאללה, תירבחו ותסעדו. מנה מדהימה שיצא לי להכין לעצמי כמה פעמים, הכי פשוט, הכי קל, והכי טעים. בפעם הראשונה שהכנתי אותה אפילו לא הוספתי מלח, כי אין צורך, אלא רק זילוף קל של שמן זית על הצלחת וזהו. מלא פלפל שחור בפה, עם גבינה ופסטה – לא יודע מה מגישים בגן-עדן, אבל יש מצב שזו אחת המנות שיוצעו לצדיקי הקוראים מביניכם. ממליץ בחום עם כוס יין לבן ליד, שרדונה, או למעמיקי מסורת – עם וילה אנטינורי לבן. קר ומחוזק בקובית קרח (רחמנא ליצלן). בון אפטיטו.

4. המבורגר גורמה 26.

IMG_20151127_152922
WD. אאארררררגגגגג

אפתח בשני גילויים נאותים. אחד נורמלי והשני קצת פחות. הראשון – אני חולה על המבורגר. נורמלי לא. השני – שימו לב, הוא שאני אוהב את הההמבורגר שלי WD. כן כן כן, כן, כן, ירימו עליי גבה אנשים, ינדו אותי בשבילי האופניים, יזרקו אותי מהסופר ויחרימו אותי בקהילה (אבל איזו קבילה בדיוק). כבר כמה שנים שהפסקתי לאכול את הבורגר שלי M, ואפילו MW. לא יכול לסבול בשר קציצת המבורגר שמדמם, אדום, לא מוכן עד הסוף, ונא. סטייק בוודאי ש M ולא יותר, אבל המבורגר? צר לי. המחסום כבר הוקם.

אז אחרי שהכרתם אותי קצת יותר, אספר לכם מעט על ההמבורגר גורמה 26. מסופר שהוקם ע"י שתי עולות מצרפת. כאן הידע שלי על המקום די נגמר. שמעתי עליו מספיק המלצות בשביל להגיע במיוחד, וכך עשיתי לפני בערך 6 שבועות. בתפריט יש מגוון המבורגרים, כל אחד בקונספט אחר, ואני בחרתי ללכת על הכמהין סטייל.

אז הלחמניה היא לחמנית בריוש, שלמען האמת לא כ"כ שמים לזה לב בזמן האכילה, והתוספות על ההמבורגר היו איולי כמהין (ממחית כמהין כמובן), בטטה קריספית וחזה אווז מעושן. טעים, שמן, מושחת ומשביע. הייתי מאוד שמח לכמות נדיבה יותר של מחית הכמהין כדי שהוא יהיה הטעם הדומיננטי בכל ביס, מה שפחות היה. לצד ההמבורגר הזמנתי צ'יפס עם רוטב גבינה כחולה שהיה דומיננטי מאוד (ברור, זו גבינה כחולה) ותמיד כשרציתי פאוזה מטעמי ההמבורגר – פניתי אליו.

ממליץ בחום.

נתראה בסיבוב השני. Round 2.

IMG_20151021_145501

סוף סוף טאיזו

יום חופש, התעוררות ביקיצה טבעית, רצון עז לארוחה עסקית טובה. איפה רציתי ולא הייתי? טאיזו.

טאיזו קיימת בנוף הקולינרי כבר תקופה, ואף זכתה בתואר המסעדה הטובה ביותר במגזין Time out בשנה האחרונה, והביקורות עליה מעולות. לא רק ממבקרי אוכל, אלא מכל מי שאני שומע שאכל שם, וישר קלטתי שאני עוד לא הייתי. אז שמתי פעמיי לטאיזו עם ציפייה גדולה.

הכניסה למסעדה היא מלובי הבניין שאין צורך לזכור את שמו, יש כמה חללים שונים במסעדה שמעוצבת מאוד לטעמי, בקבוקי יין מבעד לזכוכיות צבעוניות וסולם הזזה כמו באגדות. משרה הרגשה טובה אשר מכניסה אותך לאווירה של התפריט. התיישבתי על הבר.

יש תפריט עסקיות, מצד שמאל בוחרים עיקרית במחיר שלה, ומצד ימין בוחרים ראשונה ללא תוספת.  בנוסף, מוגשות לחמניות מאודות עם מטבלים. חשוב לציין כי יש עוד מנות מתפריט הערב אשר מופיעות בעסקית, כלומר כן מנסים להנגיש חלק מהמנות גם לעסקיות, רעיון מצויין.

לא הסתפקתי רק בראשונה ועיקרית ולקחתי גם קצת מעבר.

ההתחלה היתה כזו – טרטר טאיזו. 12 ש"ח ליחידה (מחוץ לעסקית), אולי אחת המנות הכי מצולמות של המסעדה – קונוס אורז פריך עם קציפת סויה, טרטר דג (שהיה סלמון במקרה שלי) וציפוי של שומשום שחור וביצי דג. מנת ביס מה שנקרא – קטנה ונגמרת בביס.

טרטר טאיזו
טרטר טאיזו – התמונה המפורסמת

כמה יפה, ככה טעים.

כשהחזקתי אותו הוא נפל לי מהיד לצלחת, חלקלק משהו, ואז השתלטתי עליו. פריכות, הרבה מרקמים בפה, מתחת למעטפת היפיפיה ביותר של ביצי הדג והשומשום השחור התגלו להם קוביות הסלמון, והכל מתערבב לביס וטעם מושלם. לא עצרתי להתעכב אם קוביות הדג קיבלו תיבול כלשהו בעצמן, כי זה היה טעים מאוד וכיף וברור לך כי יש דיוק עד לרמה הכי קטנה. חוויה שנגמרה בביס, ועכשיו אני מתחרט שלא לקחתי עוד אחד. חובה.

נתקדם למנה הראשונה בעצם – דמפלינג שנחנזיני. דמפלינג במילוי לחי עגל, מרק בשר, ציר רימונים ופיסטוק מסאללה. זה התיאור המדויק של המנה גם בתפריט וזה מה שגרם לי להזמין אותו, כמה יופי במילים וכמה שמילים יכולות לגרות.

יש 2 גדלים למנה, וכראשונה המנה מגיעה כשתי יחידות דאמפלינג, על כפות שחורות עמוקות:

IMG_20151021_145523
איזו הגשה יפה.

הברמן הסביר לתת בדמפלינג קודם ביס קטן, להרגיש את הנוזלים ולהמשיך משם. הדמפלינג היה עשוי מצויין, והביס שנתתי גרם לנוזלים בפנים להישפך בכף, הרגשה שאני בסין פתאום. הנוזלים עם הבשר הרך, נגיעת צ'ילי אדום ובצק הדאמפלינג מסבים אושר, פשוט שילוב מצויין. לי היתה חסרה מעט מעט מתקתקות נוספת כלשהי, אבל זה לא גרם לי לא לאהוב מאוד את המנה. מומלץ גם כן, ובחום.

מחוץ לעסקית, מכיוון שרציתי קצת יותר מנות, הזמנתי את ה"ברווז שלוש כוסות", ברווז בלחמניה מאודה. עד שהוא הגיע, הגיעו להן הלחמניות המאודות:

IMG_20151021_150519
רך, נימוח ומעולה.

בתוך כלי האידוי נחות להן 3 לחמניות, חייב להגיד שהן נראות יפיפיות! לצידן הגיעה קערה עם יוגורט באפאלו מעולה, וצ'אטני של עגבניות וחציל. שילוב מצויין. הלחמניות נקרעות בקלות, נמסות קצת בפה, ונהדרות. פשוט כיף לנגב איתן את המטבלים וסתם לקחת מהן ביסים פה ושם. תחליף מעולה ללחם וחמאה, שעד כמה שאני אוהב לחם וחמאה (ואפילו מאוד), יצרו פה אלטרנטיבה ברוח החזון של המסעדה.

והנה הברווזון שלי:

IMG_20151021_150752
שווה כל שקל מתוך ה 38 ש"ח.

לחמניה מאודה, שאלוט קריספיים ודקיקים, חסה אייסברג, חמוצים בכבישה במסעדה, רוטב BBQ והברווז כמובן.

פשוט שילוב מנצח. הלחמניה רכה פלאים, מגוון מרקמים של קריספי מהשאלוט, חי-צומח מהאייסברג, בשר רך, לחמניה רכה ומלפפונים חמוצים קשים ונוזליים. כל המרקמים הללו לצד מגוון של טעמים – חמוץ, מתקתק, ירוק… מי צריך יותר. כל אחת כזו עולה 38 ש"ח, וההרגשה היא שיש תמורה מעולה לכסף, כי להבדיל ממנת הביס מקודם, לקח לי די הרבה זמן לסיים אותה, והביסים שלי – איך נאמר – לא קטנים ברוך השם. יופי של מנה.

וכעת למנה העיקרית – כאן החלטתי לקחת משהו טיפה אחר שממש היה בא לי. מנה שמגיעה כחומרי גלם על הצלחת, לא מעורבבת, עם פאראטה (לחם הודי). העיקרון הוא שאוכלים את המנה עם הידיים בעצמינו ומרכיבים אותה לעצמינו כאוות נפשנו. להלן מנת "וינדאלו" – בשר אונטריב, פאראטה, שמנת חמוצה, כוסברה, נענע, בצל סגול וצ'ילי אדום:

IMG_20151021_152902
הכי כיף לאכול עם הידיים.

אונטריב עסיסי (מאמין שבבישול יחסית קצר כי הוא לא זקוק לבישול כ"כ ארוך), רך נימוח, עסיסי ומתפרק. היה כל-כך כיף לקרוע את הלחם, לזרוק לשם חתיכת בשר, להוסיף שמנת חמוצה ולזלף מעל עלים וצ'ילי… לפעמים ככה אוכל צריך להיות, בצורה הכי "חייתית" שלו. אני מטורף על שמנת חמוצה בשילוב הזה ומכיוון שסיימתי אותה כשיש עוד הרבה בצלחת, ביקשתי עוד וקיבלתי בחיוך. לחם חם וטרי שנעשה במקום, עלים טריים וחומרי גלם פשוט טובים. מה צריך יותר? יופי של מנה, עם טעמים טובים של הבשר ברוטב טיפ טיפה חריף עם הרבה עלי דפנה. ממליץ בחום גם כן.

שכחתי לציין, שהארוחה נפתחה עם דפי קולורבי מוחמצים עם נגיעות צ'ילי ושומשום.

חברים, טאיזו פשוט מצויינת. מצאתי בתפריט לפחות עוד 6-7 מנות שסיקרנו אותי בטירוף, ואין ספק שאני חוזר לשם כדי להמשיך לטעום וליהנות. בימי ראשון סופר לי כי נערכים ערבים הודיים (סטייל מה שעשה יובל בהרברט סמואל דאז) שאסור לפספס, ובאמת האוכל מדבר בעד עצמו. אגב, המחיר לכל מה שאכלתי גם היה נורמלי לחלוטין:

  • פתיח קולורבי מוחמץ – ללא עלות.
  • 3 לחמניות מאודות עם צ'אטני ויוגורט – ללא עלות.
  • טרטר טאיזו – 12 ש"ח.
  • דמפלינג שנחנזיני – מנה ראשונה ללא עלות בעסקית.
  • ברווז "3 כוסות" (בלחמניה המאודית) – 38 ש"ח.
  • וינדאלו (המנה העיקרית) – 78 ש"ח.

סה"כ 128 ש"ח לכל הרשימה הזו, לא כולל כוס יין גראנש ב 32 ש"ח ואספרסו שלא זוכר את עלותו אבל היא זניחה. מחיר מצויין, מה גם שהברמנים דאגו להשקות יתר על המידה בצ'ייסר ורי-פיל של היין.

טאיזו – במלעיל או מלרע?

Taizu, דרך מנחם בגין 23, תל אביב. לינק לתפריט הצהריים.

שיגעון הפולנטה בצאת שבועות

פולנטה! פולנטה! שמן כמהין! פטריות! ועוד פטריות! ומיני שבבי פרמזן! …. פולנטה !

התכוונתי לכתוב על הביקור שלנו במחנה יהודה בצאת שבועות, לאחר שיוני קיבל duda לפולנטה, בעיקר כי הוא לא טעם את זה אף פעם והוא שמע על זה כל-כך הרבה. אז אני אכתוב גם על הפולנטה שהוא אכל, וגם קצת היסטוריה על המנה.

מסעדת מחנה יהודה, כשנפתחה בשנת 2009, הכניסה לנו את שיגעון הפולנטה שכולם דיברו עליו (ולדעתי עדיין מדברים), ובתפריטי המסעדות ברחבי הארץ צצו להן מנות שהולכות עם הטרנד שאני אישית מאוד אוהב.

אז אתן לכם את הגרסה האישית שלי לפלנטה – יש לי אבא רומני, וכיאה לבן של יליד רומניה אכלנו הרבה פולנטה בבית כילדים – אבל ממש לא קראו לזה פולנטה, אלא ממליגה (Mamaliga). ממליגה היא בעצם סוג של דייסה, שיכולה להיות קרמית ודלילה או סמיכה וקשה, והיא עשויה מקמח תירס. אופן העשייה שלה מאוד פשוט – מרתיחים מים, שופכים לסיר ומוסיפים קמח תירס. כעת נותר רק להוסיף מלח לפי הטעם ולערבב במשך 2-3 דקות. במקור ברומניה, הממליגה היא אוכל של עניים, מכיוון שהיא מאוד זולה ומאוד מאוד משביעה. כשאופים את הממליגה מקבלים סוג של לחם, ויש גם מנהג רומני שבאזכרות מכינים עוגת ממליגה עם שוקולד (ששנים אני רודף אחרי אבא שיכין כזו).

את הממליגה בבית אכלנו בכל מני צורות – דבר ראשון אבא שלי הגיש לנו אותה כמאוד קשיחה ועל גבול המוצק, והוספנו לזה גבינה לבנה או צהובה. אחד הזכרונות אוכל החזקים ביותר שלי הוא ממליגה של סבתא, שיצקה עליה דגים מפורקים, עם שמן ומלח, וזהו אחד הזכרונות הראשונים שלי
מאוכל – הריח (כידוע ריח של אוכל נצרב היטב בתודעה שלנו כבני אדם) עד היום באפי ונחיריי, והוא משגע. כשהתבגרתי אהבתי להכין לעצמי ממליגה עם גבינה צהובה, חמאה, טונה וחריף.

אצל האיטלקים הממליגה נקראת פולנטה, ואצל הגרוזינים "רומי".

פולנטה
פולנטה, גבינה הולנדית, בצל ופטריות כמהין.

התמונה עשתה אותי רעב.

נחזור לפולנטה. אני מודה שבאופן אישי לא הכרתי הגשה של הפולנטה כ"קרם" או "משחה", והתחברתי לזה באופן מיידי. במסעדות, נהוג להכין את הפולנטה מתירס שנטחן ואז סונן, כל אחד והשיטה שלו וכיצד הוא בוחר לפרש את הטריות של קלח התירס. המנה המפורסמת במחנה יהודה מגיעה בתוך צנצנת, עם פטריות, פרמזן וכמובן – שמן כמהין. אני מאוד אוהב נגיעה של שמן כמהין, והטעם והארומה החזקים שלו לא הולכים יד ביד עם חושי ההרחה של חלק מאיתנו, כמו יוני שלא אהב את הטעם. הנה מה שהוא אכל, כאמור בצאת חג השבועות:

 

polenta2
פולנטה, פטריות, אספרגוסים, פרמזן ושמן כמהין. בצנצנת!

זו המנה המפורסמת, ותפסתי את יוני בדיוק לוקח את הביס הראשון. זו הסיבה גם שבאנו לשם אגב. יוני לא התחבר לטעם של השמן כמהין, וכשאני טעמתי מהמנה היה לי בפה בדיוק את מה שהיה צריך – מרקם נכון, שילוב טעמים קלאסי. טעים מאוד. התמחור שלה מעט גבוה עקב כך שזו היתה מנת הדגל שלהם (או עדיין?), ובכל זאת, צריך לסיים את החיים ולדעת שאכלת פולנטה במסעדת מחנה-יהודה. יוני יכול לטפוח לעצמו על השכם ולסמן עוד V.

ביחד עם יוני, יהונתן אכל ריזוטו 99 פטריות:

image (5)
קערה של עוף ביום שישי.

הריזוטו היה טעים מאוד, בדיוק כפי שציפיתי לקבל, רק לא כ"כ אהבתי את צורת ההגשה – בקערה של תפו"א של יום שישי. אמנם ההגשה היא ברוח המסעדה אבל לי זה צרם קצת.

הערה קטנה על ריזוטו – אני לא מכיר מסעדה 1 בארץ (ויכול להיות שאני טועה) שמגישה ריזוטו שמוכן כהלכה – משמע שמתחילים להכין אותו בדיוק ברגע שהלקוח הזמין. זה לוקח, ללא קיצורי דרך, בין 20-25 דקות, ואין אף לקוח ישראלי שיהיה מוכן לחכות כ"כ הרבה זמן. מה שעושות המסעדות הן הכנה של הריזוטו עד חצי רמת המוכנות שלו, ואז בזמן הזמנת הלקוח מסיימים להכין אותו.

נעבור אליי. אני כמובן לא הסתפקתי במנות הקלאסיות והזמנתי את – שימו לב – פול התמנון! תמנון על הפלנצ'ה (או במחבת, לא זוכר במדוייק):

שמנת חמוצה, בטטה, תמנות בצ'ילי וכוסברה.
שמנת חמוצה, בטטה, תמנון בצ'ילי וכוסברה.

פייר? התאכזבתי. למה? כי הרוטב צ'ילי של התמנון פשוט עשה אותו כמו פרגיות. שלא תבינו לא נכון – טעים מאוד, ואולי אני לא אכלתי מספיק תמנונים בחיי (נו ברור שלא, זו היתה הפעם השניה). אז יכול להיות שבאמת בסוף היום תמנון צרוב פשוט מרגיש כמו עוף ואין לי עוד בסיס השוואתי לתמנון, אבל זו היתה ההרגשה. מה שכן, נהניתי ממנה מאוד והכוסברה הטרייה הוסיפה המון. המנה גם מאוד יפה.

כל היושבים עמי שומרי כשרות ולא נגעו במנה כמובן, מה שלא הניא אותנו מלסיים בקינוח:

image (1)
סוג של פררו רושה.

היו בו שקדים, טוויל כלשהו, קרמל, והמלצר מזג על הכדור עצמו רוטב שוקולד שהמיס אותו. התאכזבתי שהוא ישר לקח יוזמה ושפך בעצמו, מאוד רציתי ולא הספקתי להגיד משהו והופס הוא כבר שפך הכל. מתוק, טעים, וסגר את הפינה.

אגב, הנה התמנון הראשון שאכלתי, בברצלונה, עם אליו אוליו וגבינה, ובצורה יותר "תמנונית":

tamnun
היוש תמנונוש.

לסיכום, אני לא יודע איך היעזנו בכלל לצאת לאכול אחרי שכולם אכלו המון בחג, אבל היי – יצא מזה אחלה פוסט על ממליגה, זיכרון-ריח, ריזוטו ותמנונים. בתיאבון.

 

logo

Cavalier

קבלייר. מה מתחרז לי עם קבלייר? האור הגנוז, מסעדה שתמיד דובר עליה בירושלים, משהו שאי אפשר לגעת בו. עד שיצאתי מלשכת התעסוקה וחשתי רעב קל בכנף.

קבלייר מבחינתי היא סוג של מוסד שתמיד ידעתי שמחלקים בו זהב, אבל אף פעם לא הלכתי לבדוק. מעולם. תודות לשעת צהרים שמבשרת על בוא העסקית, בעודי הולך במדרחוב בן-שטח ובודק את העסקיות של דולפין-ים וגבריאל, נזכרתי שבקצה המדרחוב שוכן לו האור. או לפי התרגום – פרש, רוכב.

נכנסתי למסעדה, חלל קטן וצנוע, שולחנות ממופים מפות לבנות ו 3 אנשי עסקים. שברתי שמאלה לאיזור היותר ריק והתיישבתי בשולחן הפינתי. מולי חלון לסמטא, משמאלי חלון לחלל השני ובלבי שמחה.

המלצרית הגישה את התפריט, בחנתי ובחנתי ובסוף הלכתי על כבד אווז (בתוספת 35 ש"ח) שהיה ידוע לי שהוא ספציאליטה של המקום, ומחבת שרימפס ברוטב עגבניות ושום לעיקרית.

לחם, חמאה, גבר, אישה.
לחם, חמאה, גבר, אישה.

לחמים טריים, קוקוט חמאה אישית, סכין חמאה שאני אוהב. שנתחיל?

בעודי מחכה לכבד האווז, נהנתי בגזרת הלחמית לטפח את אחת האהבות שלי – לחם, חמאה, מלח גס. מצויין, והיה נחמד לקבל גם שמן זית. לא נורא.

לא חיכיתי הרבה, והופס, המלצרית הגיעה אליי עם צלחת גדולה וכבדה ובתוכה ההבטחה שלה חיכיתי הרבה שנים – foie gras ברוטב יין אדום וציר בקר, 2 חתיכות וגרגירי מלח גס:

שלמות.
שלמות.

מה יש פה? מה אין פה. חומר גלם טרי. עשוי במידת MR-M, מתקתק, מלוח, עדין, חמאתי, אוורירי, מרקם מושלם והכי טעים שיש. הרגשה של חו"ל, אבל 100% חו"ל. באמת שלפעמים לא צריך להתחכם ופשוט לדעת איך לטפל בחומרי גלם טובים, ובקבלייר הם עושים את זה מצויין. התענגתי עד אין קץ על 2 החתיכות ואת שאר הרוטב ספגתי עם הלחמים שנותרו בסלסלה. לכותב שורות אלה יש ריר בפה בקריאה נוספת של הפסקה האחרונה.

בעודי מתאושש ומעכל את הידיעה שכרגע אכלתי את הכבד אווז הכי טוב שאי פעם אכלתי, המלצרית פינתה את הצלחת (לאאאאאאאאאאאאא!!!) וערכה למנה העיקרית – שרימפס ברוטב עגבניות ושום. לפי תיאורה של המלצרית המנה צריכה להיות 11 שרימפסים בינוניים-גדולים במחבת. אני יודע מה אתם חושבים.. חיי מתאכזרים אליי.

chasilonim
שרימפס מסודרים בצורה עכביש וסיר פירה קטן ונימוח.

מודה ומתוודה, לרגע לא האמנתי שאני רואה מולי שרימפסים, כי הטבח עשה פה העמדה שלא הייתה מביישת את רב-סמל-נגד-בר-כוכבא טאיטו במסדרים של יום העצמאות. מקסים. שוב כמו במנה הקודמת, חומר הגלם מנצח והטריות עולה על הכל. שרימפסים טריים, עסיסיים במידה הסופר-מדוייקת, רוטב פשוט ובסיסי שמלווה אותם ותומך בהם ולי נשאר רק ללקק את האצבעות ולהוציא את כל הבשר שאני יכול. לדעתי אלה היו פיזית השרימפסים הגדולים ביותר שאכלתי, ורמת הטריות בפה התעלתה על זו של כמה מנות שרימפס בברצלונה על הטיילת בים. שאפו. לדעתי שבעתי אחרי 5 יחידות, מה שלא הפריע לי להמשיך לטרוף את שאר המחבת. לצד המנה הגיע פירה מצויין, מרקם מעולה ונימוח, ללא גושים ומלוח כמו שאני אוהב, וגם הוא הוחזר ריק. נפלא.

לקינוח לא היה לי מקום, ביקשתי חשבון, ושילמתי 150 ש"ח כולל טיפ (35 לכבד אווז, 99 לשרימפס ועוד שירות שהוסיפו מראש לחשבון – 12% שיצאו 16 שקלים).

ארוחה נהדרת, מיקום נפלא בירושלים, אוכל מוקפד ויד נהדרת. אחזור לארוחה בערב בשביל הטורנדו רוסיני המפורסם שלהם.

רק הערה אחת קטנטנה שאין לה שום קשר קולינרי – המלצרית הייתה הכי לא מסבירת פנים שיש. לא חייכה, לא השכילה לתת פרטים ומידע, לא שיתפה, ונתנה הרגשה שהיא ממש לא בעניין של לתת שירות באותם צהריים. מזל שהאוכל הצליח להשכיח אותה לגמרי.

קבלייר, רחוב בן סירא 1, ירושלים.

 

brut-pic

Brut – בר יין

כמה מדובר על המקום החדש, Brut בר יין… אני חושב שקראתי עליו כל כך הרבה החודש שזה מטורף. אבל אני הייתי שם לפני שבועיים, לדעתי שבוע אחרי השיפוץ שעשו, ביום שני בערב.. מאותם ימי שני שבבוקר אתה קורא בפייסבוק של אבירם כץ על תאריכי לידה/מאורעות היסטוריים/שאר ירקות שקרו "היום לפניי".

ככה התוודעתי למקום. בתור ירושלמי, שמעתי על המקום הזה "בר יין" בנחלת בנימין, אבל לא הלכתי מעולם. מדי שבוע בימי שני כשקראתי את "היום לפניי", אמרתי לעצמי צריך להפסיק לקרוא ולהתחיל לשתות. ולאכול. התחייבתי להגיע ואכן זה קרה.

באתי עם תיק גדול, באוטובוס, מתכנן שבוע של שחיתות בתל אביב שיתחיל בתחנה מרכזית ת"א וייגמר בדמעות על חשבון הבנק. דמעות של אושר. הזמנתי מקום לי למוטי ולידידה על הבר של ברוט והתייצבתי ב 19 אפס אפס, שעה נהדרת להתחיל לשתות.

אני לא אלאה אתכם בכל ההיסטוריה (המעניינת) של המקום, אני מצרף לינקים בסוף העמוד לכתבות על המקום, אלא כרגיל אספר לכם על החוויה שלי. נהניתי בטירוף. סליחה, נהנינו בטירופנו.

מכיוון שאני מסוג אלה שלא מסוגלים לאחר, אצלי שעה זו שעה, ושעה 19 בברוט לבד אומר שאני אשתה כוס יין לבן. אני לא מכיר את הנפשות הפועלות באופן אישי, את אבירם פגשתי פעם ראשונה בתחרות פרס ירדן של רמת הגולן (בה הוא זכה בקטגוריית מלצרי היין), ומעבר לקשר פייסבוקי ואיזה Summer Of Riesling אנחנו לא מכירים. את בן רון פגשתי כשהיה סומלייה במסה והזמנתי ברברה ד'אסטי. ב-ק-י-צ-ו-ר, נכנסתי ובן רון ניגש אליי, איזה כיף זה לדבר עם אחד מבעלי המקום, ככה שיחת טרום-סרוויס, על יין ועל מקומות… אחלה סיפתח לאווירה. מסתבר שבעברו בן ניהל את קפה קדוש הירושלמי והעלנו זכרונות בהם היתה בירושלים אחלה סצינה. מפה לשם הזמנתי כוס יין לבן (לדעתי איטלקי, הספקתי לשכוח) וחיכיתי כמו ילד טוב לשאר החבר'ה. תפריט היין מגוון כ"כ, שלא תהיה בעיה לאף אחד למצוא משהו שהוא אוהב בכוס או בבקבוק, ויש עם מי להתייעץ.

מוטי הגיע, הזמנו פלטת נקניקים וסלסלת לחם, והתחלנו לבחון את התפריט.

plata
נקניקים ישמחו לבב אנוש
bread
לחיים.

טעים, כיף, בן לוויה נהדר ליין לבן ואחלה סיפתח. ממליץ. כן הייתי רוצה שהקונפיטורה תהיה יותר מתוקה, אבל היה טעים מאוד.

אחרי התבחבשות בתפריט ושיחה קצרה עם אבירם, החלטנו על קברנה סוביניון איטלקי (יש כמה חלקות כאלה שם מסתבר…) והפלא ופלא – אין את היין בכוס. בכל מקום אחר היית מסתכן. ופה? פה יפתחו לך בקבוק, יגידו "ברור שתטעם" ויעשו הכל בחיוך. בזה עוד לא נתקלתי, ומבחינתי זה אחד הקסמים של המקום – אבירם פתח את הבקבוק, טעמנו ולצער שנינו (ואני ומוטי) לא אהבנו. אסון גודל? לא בברוט, הלכנו על על יין אחר, צרפתי ואמרנו אריבדרצ'י לחלקת הקב"ס האיטלקית. שוב פתחו לנו בקבוק, והפעם זה היה פיקס.

קח פותחן, קח קראף, שתה איתי לצד קרנף. חדרור מהיר
קח פותחן, קח קראף, שתה איתי לצד קרנף. חדרור מהיר

לכל אורך הערב ישבנו על הבר, ומולנו המטבח פועל בשיאו, אני חושב שאני יכול לצפות בסרטונים של מטבחים סתם ככה, פשוט מבשלים, מצלחתים, מבעירים אש, מתבלים, חותכים, מגישים… איזה כיף.

סיוון הידידה שהגיעה הזמינה מהספיישלים את הפלמידה, לצערי לא צילמתי, אבל המנה היתה מעולה. לצד התפריט יש ספיישלים שחדי העין יוכלו לקרוא על הלוח המחיק באחת התמונות. האוכל מגוון, הרבה פירות ים, מרק דגים שעוד אטעם, תבשיל לשון עם חומוס… הבנתם את הקטע. מגוון. אושר ועושר עד עצם היום הזה. נמשיך. הזמנתי תבשיל זנב שור (גם מהמיוחדים), פעם שניה שאני אוכל זב שור (הפעם הראשונה היתה בפיתה אצל אייל שני במזנון), וזו הצלחת שקיבלתי:

אוח זה תענוג. אוע זה משגע.
אוח זה תענוג. אוי זה משגע.

הבשר נושר מהעצם רק מכוח הכבידה (g=9.8), עשוי כהלכה, על מצע של פולנטה נהדרת… יש לי ריר בפה שוב. היה חסר לי מלח והוספתי לפני כל ביס אבל זה לא פגע בהנאה. אחת המנות המוצלחות שאכלתי, לדעתי לא השארתי אפילו גרם בשר בצלחת – רק עצמות.

לקינוח, ותסלחו לי על התמונה הזוועה (גם מעבר חזרה לאייפון 4s המעאפן וגם לא חד) אני וסיוון לקחנו טארט פקאן, מייפל ומלח ים שנטרף מהר מאוד והיה מעולה. הנה הוא לפני שהספקנו לעבוד עם הכלים:

תמונה לא מחמיאה לטארט פקאן פשוש.

תמונה לא מחמיאה לטארט פקאן מחמיא לחיך.

במהלך הערב חילקו לכל הבר צ'ייסר ג'ין ברוקרס, מותג חדש של ג'ין, ומעולה. נעים ולא שורף, סיומת נהדרת. אחלה ג'ין, ואחלה צ'ייסר.

היה מעולה, ממליץ לכל מי שרוצה לספוג אווירה טובה, לדבר על יין, לשתות, לראות בקבוקים נפתחים על ימין ועל שמאל, לאכול אוכל מוקפד וטוב ולעשות פאקינג אחלה חיים. עוד נשוב. מצורפים הלינקים.

Brut בר יין, נחלת בינמין 36, תל-אביב.

herbert-logo

עסקית בהרברט סמואל

אחרי כמעט שנה שלא הייתי בעסקית בהרברט סמואל בתל אביב, ניצלתי יום חופש והגעתי לבדי לבר לארוחת צהרים.

זה לא סוד שאני מאוד אוהב את יונתן רושפלד וכל מה שהוא יוצר, והעסקית ב 88 ש"ח פשוט כל-כך קורצת שאם הייתי גר בתל אביב, הייתי פוקד את המסעדה על בסיס יומי.

עבור סכום של שמונים ושמונת השקלים שתשקיעו, אתם מקבלים:

  1. לפתיחה – מזט זיתים, לחם הבית, שמן זית ובלסמי.
  2. מנה ראשונה לבחירה מתפריט העסקית.
  3. מנה עיקרית לבחירה מתפריט העסקית.
  4. אם יש לכם אפליקציית בייגלה בתוקף, הקינוח חינם!

יש גם כל מני מנות בתוספות מחיר, הן לראשונות והן לעיקריות, ויש מבחר לכל אחד.

הגעתי, האווירה מאוד נעימה, היו לא מעט אנשים במסעדה (יום ג', שעה 15:00) והיה וייב טוב. התיישבתי על הבר, הגישו לי מהר מאוד את מנות הפתיחה והתחלתי להתלבט מה להזמין. לפני שנה היינו כאן 2 זוגות בעסקית וטעמנו המון דברים, ומכיוון שלא זכרתי את מנת הסלט עגבניות ("שכל העיר מנסה לחקות" כפי שרשום באחד התפריטים שלהם באינטרנט), הלכתי עליו והוא התאים לי למנת פתיחה קלילה ולירקות מרעננים. לעיקרית בחרתי לבסוף את מנת האנטריקוט הקצוץ לכדי קציצה/המבורגר, מידת עשייה M. וכך היה.

olives
זיתים, לחם הבית ושמן זית עם בלסמי. המלח מתחבא לו…

זיתים טעימים מאוד, ירוקים ושחורים והיתה שם חתיכת פלפל חריף מצויינת (היה בא לי עוד ממנו), המלח שמוגש הוא לא מלח גס סטנדרטי אלא סוג של מלח פחם (לדעתי מלח אטלנטי מועשר בפחם) בעל גוון אפור-שחור, וטעם נהדר. תענוג.

בעודי מנשנש הגיע לו הסלט עגבניות – כמה צבעים! מחזה מרהיב.

salad

מגוון עגבניות (שרי, תמר וצהובות), השרי היו מתוקות ונימוחות והיו טוויסט מצויין לסלט, עלי בזיליקום וזעתר טריים, בצל רגיל וירוק, קרעי חלמון, גבינה (טולום?) פלפל חריף וזיתי קלמטה… רציתי סלט מרענן וקיבלתי אחד כזה. איזה כיף! באמת שאני לא זוכר כאלה תשבוחות מעצמי ועוד לסלט… הם אמרו שזה הסלט שכל העיר מנסה לחקות? צדקו.

בין ניגוב לניגוב של שאריות המיץ של הסלט עם שמנ"ז ומלח פחם.. שתיתי כוס יין פינו ביאנקו (פינו גריז'יו) שתאמינו או לא עלותו היתה בחצי מהעסקית – דהיינו 44 שקלים. הברמן לא ציין את המחיר וראיתי אותו רק בסוף בחשבון אבל הנחתי שעלותו תהיה בין 38-45 במקום כזה, ובכל זאת כחלק מהשירות אני מצפה שיגידו לי את המחיר, גם אם הם רגילים לחבר'ה קצת יותר מפוצצים בכסף ממני שלא מחשבנים. זה לא הוציא לי את התענוג והיין היה מצויין, נמרץ, פעיל בפה והלך טוב עם הסלט לראשונה ומזג האוויר הקיצי בחוץ.

ונעבור למנה העיקרית:

017916a9f3bdfe59273440f6a0211012df8fc511a9
בשר, טקסטורות ורוטב עשיר.

קציצת אנטריקוט M, טבעת בצל גדולה ופריכה ומלבן חציל. הכל היה מעל לרוטב יין אדום, ציר בקר ומייפל שהשתלב מעולה. מלוח במידה, מתוק במידה ולא היה צריך להוסיף כלום. הקציצה נחתכה בקלות והיתה בדיוק במידה הנכונה, את טבעת הבצל היה כיף לשבור ולטבול ברוטב עם הידיים והחציל הכניס את כל הצלחת לאווירה של על האש ביתי. תוספות מצויינות. אני חושב שאכלתי את המנה הזו יותר מהר אפילו מהסלט… לקחתי את המנה בעקבות המלצת הברמן, התלבטתי בינה לבין ניוקי שעשה לי חשק, ובמחשבה שניה הייתי לוקח את הניוקי. היה טעים מאוד אבל זאת ההרגשה שיצאתי איתה, כנראה כי בשר אני מכיר ורציתי לטעום מאוד את הניוקי וטעמים אחרים.


הקינוח כמו שציינתי היה בחינם בעזרת אפליקציית "בייגלה", שגם יש בה אופציה לכרטיסייה לעסקיות בהרברט – תאכל 9 והעשירית חינם. אז זו השנייה שלי… בכיוון הנכון.

פעם שעברה שאכלנו כאן הזמנו נמסיס וצ'ורוסים שהיו מעולים, ועכשיו לקחתי את הקינוח המפורסם שלהם – "הבית של פיסטוק". גלידת פיסטוק היא אחת ממנות הילדות שלי, זאת הגלידה האהובה עליי מאז ומתמיד ואני אוכל אותה בגלידריות בכל הזדמנות. אז הציפיות שלי היו גבוהות ולא התאכזבתי.

הבית של פיסטוק + חברים
הבית של פיסטוק + חברים

קנל גלידת פיסטוק, רוטב שאני לא זוכר מה היה, קוביות דקיקות של פירות ו 3 כדורי קדאיף מקסימים במילוי פיסטוק ומבושמים באבקת סוכר, ומסביב להכל תוחמים שברי פיסטוק את כל המנה. גן עדן לחובבי המקצוע. מתוק, פיסטוקי, כדורי קדאיף מעולים שהיה כיף לשבור ולטבול ברוטב (ממש הרגיש כמו בקלאוות קטנות רק בלי כמויות של דבש). רק את הפירות פחות אהבתי אבל אני מבין את ההקשר שלהם, אני פשוט באופן אישי לא חובב גדול של פירות לקינוח – לא סלט פירות ולא שום פירות. לא אשקר שהם היו קרים ומרעננים אבל לא 100% בשבילי. אולי בשבילכם. הקינוח – מעולה.

לסיכום – עסקית במחיר פצצה, אין הרבה מחירים כאלה למסעדות ברמות כאלה (בעצם – לא שאין הרבה – פשוט אין). טעים, יש מבחר ראשונות – סלט, דגים, מרק ועוד… העיקריות גם מגיעות עם מבחר של מנות ועוד פירות ים (היה ריזוטו שחור עם שרימפס בעלות 104 ש"ח).. לא חסר מה לבחור ועם אפליקציית בייגלה בכלל אתם יוצאים מלכים.

לחם הבית, מזטים, ראשונה, עיקרית וקינוח  – 88 ש"ח. כוס יין – 44 ש"ח. סה"כ 150 אחרי טיפ. אין יותר צהרים קסום מזה, ואם תוותרו על יין אז בכלל אתם מקבלים מחיר דו-ספרתי ראוי ביותר לארוחה שווה ביותר. רוצו והפיצו את הבשורה אם עוד לא התחלתם.

הרברט סמואל, רח' קויפמן 6 על הטיילת, תל אביב.

beer

בטא קפה – beta caffe

אחרי ראיון עבודה וארוחה ב "רק בשר" עם חברים, הרשתי לעצמי להירגע בצהריים קלילה בלי יותר מיד לחשוב, ב beta caffe בצהלה.

נתחיל עם מה ששתיתי:

beer
San Miguel

 

בירת סן מיגל, שליש (מביש), כי זה אמצע היום ושתיתי יום קודם ב"רק בשר" קנקן יין בגודל של הראש שלך!

התלבטתי אם בכלל לאכול שם או לא, ואז שחר המניוק כבר סיפר שהוא אכל צהריים והבריז לי מעסקית בהרברט סמואל (ב 88 ש"ח כמובן + קינוח מאפליקציית בייגלה), אז עשיתי 1+1=תאכל איפה שאתה. בבית הקפה.

אז הזמנתי פסטה עם בייקון, אפונה ורוטב שמנת. הכי בסיסי שבעולם, והזמנתי את זה אך ורק מכיוון שאני ירושלמי מת שמתלהב כל פעם שהוא רואה שכתוב בתפריט "בייקון". הייתי מזמין גם שייק בייקון אם היה דבר כזה…

בינתיים הגיע הלחם, לחם פרנה, עם 3 קוקוטים – איולי חמצמץ, חריף ע"ב כוסברה (ממש בטעם של פעם) וחמאה. קדימה להרביץ.

IMG_4008-150x150

השארתי לי חצי מהלחם, או כל שבר שלא יהיה ממנו, ואז הגיע המנה:

IMG_4007
טעים ולעניין. נ ק ו ד ה.

 

עם הצלחת הגיע קוקוט פרמזן שיצא די מצחיק – איך שהחזקתי אותו הוא התרסק לצלחת. לבייקון שלום. משום מה המנה הגיעה עם צלחת נוספת מתחתיה, מה שמחשיד שזה היה בתנור. יכול להיות, אגייס מאוחר יותר את שרלוק… אולי בשביל השמנת? לא יודע.

פסטה סבבה לגמרי, לא יותר, רוטב טעים של שמנת, קצת אפונה וחתיכות בייקון – אבל קריספיות כמו שאני אוהב. שלא כמו ב Wineberg (ראו פוסט נפרד)שם קיבלתי back-bacon על פיצה שהיה ממש לא קריספי והרבה פחות אהבתי אותו "רק אפוי". אז יצא טוב.

לקינוח הגנבתי לעצמי בראוניס שוקולד קטן וערמומי (אשר היווה תחליף לנמסיס שהייתי צריך לחרג'ע בהרברט סמואל), עוד כמה כוסות מים ויאללה הביתה. לירושלים. דרך 443.

beta caffe, רחוב צה"ל 71, צהלה.

 

343

Wineberg – בצל הסערה + הפתעה

יום שלישי, 6/1/15, והימים הם ימי תחילת הסערה הגדולה.

אחרי איזה עניין בתל-אביב, אני וחבר טוב קפצנו ל Wineberg ברחוב בן-יהודה. מסביבנו רוחות נועזות ובתוכנו רעב כבד.

עד השעה 19:00 יש כל מני טאפאסים ב 20 ש"ח, וגם כל מני אלכוהול במחיר זהה (ג'ין וטוניק, בירה, יין…). התפריט באווירה ברצלונאית, עם כריכים, ראשונות ועיקריות מעניינות מאוד.

אני הזמנתי ניוקי א-לה-רומנה וקציצות סרטנים, ומוטי הזמין כרובית וכריך רוסטביף עם קולסלאו. הוא מת על הקולסלאו שלהם והדגשנו למלצרית את האהבה שלו לסלט.

1-ניוקי
ניוקי, ארטישוק, אגוזים, שומים ועוד – חגיגה

הניוקי והכרובית הגיעו מהר, הניוקי יצא מהתנור והיה רותח וטעים. הוא היה בעצם שכבת פולנטה דקה/עבה עם ארטישוק וכל מני דברים שעשו נעים בפה – שומים, שרי, אגוזים, בצל ירוק… מאוד נחמד. הניחוח של הכל היה למיטב זכרוני (שבוע לאחר הביס) גבינת עיזים.

הכרובית היתה צלויה בתנור וחיממה את הלב, פשוט כרובית. כרובית פשוטה. טעים מאוד, ועל הדרך הזכיר את המשפט של אייל שני: "כרובית שנמסה אל תוך עצמה". (https://www.youtube.com/watch?v=JVbnTHZE7ws)

3-moti
היופי בטשטוש – חצי רוסטביף ושליש כרובית.

מוטי טרף את הרוסטביף שלו, משום מה לא טעמתי מהמנה שלו, אבל כמו שאני מכיר אותו הוא יודע להעריך רוסטביף טוב. הקולסלאו אם שאלתם, היה מצויין, ודווקא ממנו כן טעמתי. מת על המילה הזו – קולסלאו… כנראה מאז שאדיר מילר שירבב אותה לאיזה פרק ברמזור בעונה הראשונה. קולסלאו.

קציצות סרטנים על צ'אודר תירס וג'ינג'ר, עם חלמון ביצה
קציצות סרטנים על צ'אודר תירס וג'ינג'ר, עם חלמון ביצה

קיבלתי בינתיים את המנה שלי, 4 קציצות עם חלמון באמצע והכל שוחה ברוטב צהוב. מקסים! הקציצות היו טובות, טעם של סרטנים כפי שהובטח, והיה כיף לשבור את החלמון ולאסוף אותו עם כל ביס. לקציצות היתה מעטפת דקה וטובה שהשאירה אותן רותחות ואכלתי אותן ממש רבעים-רבעים. את הג'ינג'ר לא יותר מדי הרגשתי, ומה שפחות אהבתי היה התירס שהרגיש מקופסא, לא שאני מתנגד, אבל הייתי מעדיף אותו לא כיחידות שלמות אלא טחון וצף עם הכל. זה לא הוריד מהכיף של לאכול את הכל עם כף ולנגב את האמ-אמא של הצלחת כך שלשוטף הכלים לא תהיה עבודה. באתי לקראתו.

ועכשיו הפתעה. תעשו את עצמיכם מופתעים כאילו לא ציפיתם – נשארתי קצת רעב. מה זה קצת? קצת אומר שהמלצרית גירתה אותי כשתיארה ספיישל של פיצה עם בק-בייקון. אז ברור שלא חשבתי פעמיים והזמנתי את הפיצה, להפתעת כל הסועדים. אז קבלו אותה – את הפיצה שהשביעה אותי כבר מהביס השלישי, אבל הייתי חייב לסיים…

pizza
פיצת בייקון עם עגבניות ומוצרלה. ריר ריר ריר.

איזה ריח! אחח, כמה שלא יחרטשו את המושג "מנחם" במאסטר-שף, באמת שבצק זה דבר מנחם ובמיוחד כשבחוץ נופלים עצים. מסקנה? כשהעצים נופלים ואין עתיד באופק – תזמין עוד מנה, ורצוי עם בייקון.

הקישוטים הירוקים הוסיפו שבירה בין ביס לביס, ואני בצעד לא שגרתי אכלתי את הפיצה עם סכין ומזלג (שוב, להפתעת הסובבים), פשוט כי הייתי עייף באצבעות והיא היתה חמה מאוד.

אין מה להגיד, בעצם יש הרבה מה להגיד, הפיצה מצויינת. כנראה שאני לא מכיר את המונח back-bacon אבל לי זה הרגיש כמו בייקון "רגיל", מה שהפריע לי הוא שהוא לא טוגן קודם ולכן לא היה קריספי כמו שאני באופן אישי אוהב, אלא נכנס לתנור ולאפייה עם הפיצה, מה שגרם לו כמובן קצת להתבשל אבל עדיין לא קריספי כמו שבא לי שיתפוצץ בפה. ניחא. לאט לאט היא התחסלה לה, והבטן שלחה אותות מצוקה של "די, עוד צריך לנסוע היום לירושלים, תנוח". יציאה טובה.

עוד ניסיתי להתחכם עם הקיבה ושאלתי את המלצרית על הקינוחים, אבל לא היה משהו שהלהיב אותי (מודה, פחות מתלהב מקינוחים) וויתרנו.

היה טעים, יש עוד מה לטעום במנות הטאפאס, סה"כ נהנינו מאוד. האווירה טובה, יש כמה איזורים (ישבנו בחוץ) וכוכים נעימים בפנים. אלכוהול לא שתינו אלא רק אספרסו כפול ארוך, שיחזיק אותי ערני לטיסה חזור. כלומר לנסיעה חזור.

לא ציינתי שהמקום הוא גם בר-יין, אכן עם מבחר נחמד וגדול.

Wineberg בן יהודה 106, תל אביב.