שיגעון הפולנטה בצאת שבועות

פולנטה! פולנטה! שמן כמהין! פטריות! ועוד פטריות! ומיני שבבי פרמזן! …. פולנטה !

התכוונתי לכתוב על הביקור שלנו במחנה יהודה בצאת שבועות, לאחר שיוני קיבל duda לפולנטה, בעיקר כי הוא לא טעם את זה אף פעם והוא שמע על זה כל-כך הרבה. אז אני אכתוב גם על הפולנטה שהוא אכל, וגם קצת היסטוריה על המנה.

מסעדת מחנה יהודה, כשנפתחה בשנת 2009, הכניסה לנו את שיגעון הפולנטה שכולם דיברו עליו (ולדעתי עדיין מדברים), ובתפריטי המסעדות ברחבי הארץ צצו להן מנות שהולכות עם הטרנד שאני אישית מאוד אוהב.

אז אתן לכם את הגרסה האישית שלי לפלנטה – יש לי אבא רומני, וכיאה לבן של יליד רומניה אכלנו הרבה פולנטה בבית כילדים – אבל ממש לא קראו לזה פולנטה, אלא ממליגה (Mamaliga). ממליגה היא בעצם סוג של דייסה, שיכולה להיות קרמית ודלילה או סמיכה וקשה, והיא עשויה מקמח תירס. אופן העשייה שלה מאוד פשוט – מרתיחים מים, שופכים לסיר ומוסיפים קמח תירס. כעת נותר רק להוסיף מלח לפי הטעם ולערבב במשך 2-3 דקות. במקור ברומניה, הממליגה היא אוכל של עניים, מכיוון שהיא מאוד זולה ומאוד מאוד משביעה. כשאופים את הממליגה מקבלים סוג של לחם, ויש גם מנהג רומני שבאזכרות מכינים עוגת ממליגה עם שוקולד (ששנים אני רודף אחרי אבא שיכין כזו).

את הממליגה בבית אכלנו בכל מני צורות – דבר ראשון אבא שלי הגיש לנו אותה כמאוד קשיחה ועל גבול המוצק, והוספנו לזה גבינה לבנה או צהובה. אחד הזכרונות אוכל החזקים ביותר שלי הוא ממליגה של סבתא, שיצקה עליה דגים מפורקים, עם שמן ומלח, וזהו אחד הזכרונות הראשונים שלי
מאוכל – הריח (כידוע ריח של אוכל נצרב היטב בתודעה שלנו כבני אדם) עד היום באפי ונחיריי, והוא משגע. כשהתבגרתי אהבתי להכין לעצמי ממליגה עם גבינה צהובה, חמאה, טונה וחריף.

אצל האיטלקים הממליגה נקראת פולנטה, ואצל הגרוזינים "רומי".

פולנטה
פולנטה, גבינה הולנדית, בצל ופטריות כמהין.

התמונה עשתה אותי רעב.

נחזור לפולנטה. אני מודה שבאופן אישי לא הכרתי הגשה של הפולנטה כ"קרם" או "משחה", והתחברתי לזה באופן מיידי. במסעדות, נהוג להכין את הפולנטה מתירס שנטחן ואז סונן, כל אחד והשיטה שלו וכיצד הוא בוחר לפרש את הטריות של קלח התירס. המנה המפורסמת במחנה יהודה מגיעה בתוך צנצנת, עם פטריות, פרמזן וכמובן – שמן כמהין. אני מאוד אוהב נגיעה של שמן כמהין, והטעם והארומה החזקים שלו לא הולכים יד ביד עם חושי ההרחה של חלק מאיתנו, כמו יוני שלא אהב את הטעם. הנה מה שהוא אכל, כאמור בצאת חג השבועות:

 

polenta2
פולנטה, פטריות, אספרגוסים, פרמזן ושמן כמהין. בצנצנת!

זו המנה המפורסמת, ותפסתי את יוני בדיוק לוקח את הביס הראשון. זו הסיבה גם שבאנו לשם אגב. יוני לא התחבר לטעם של השמן כמהין, וכשאני טעמתי מהמנה היה לי בפה בדיוק את מה שהיה צריך – מרקם נכון, שילוב טעמים קלאסי. טעים מאוד. התמחור שלה מעט גבוה עקב כך שזו היתה מנת הדגל שלהם (או עדיין?), ובכל זאת, צריך לסיים את החיים ולדעת שאכלת פולנטה במסעדת מחנה-יהודה. יוני יכול לטפוח לעצמו על השכם ולסמן עוד V.

ביחד עם יוני, יהונתן אכל ריזוטו 99 פטריות:

image (5)
קערה של עוף ביום שישי.

הריזוטו היה טעים מאוד, בדיוק כפי שציפיתי לקבל, רק לא כ"כ אהבתי את צורת ההגשה – בקערה של תפו"א של יום שישי. אמנם ההגשה היא ברוח המסעדה אבל לי זה צרם קצת.

הערה קטנה על ריזוטו – אני לא מכיר מסעדה 1 בארץ (ויכול להיות שאני טועה) שמגישה ריזוטו שמוכן כהלכה – משמע שמתחילים להכין אותו בדיוק ברגע שהלקוח הזמין. זה לוקח, ללא קיצורי דרך, בין 20-25 דקות, ואין אף לקוח ישראלי שיהיה מוכן לחכות כ"כ הרבה זמן. מה שעושות המסעדות הן הכנה של הריזוטו עד חצי רמת המוכנות שלו, ואז בזמן הזמנת הלקוח מסיימים להכין אותו.

נעבור אליי. אני כמובן לא הסתפקתי במנות הקלאסיות והזמנתי את – שימו לב – פול התמנון! תמנון על הפלנצ'ה (או במחבת, לא זוכר במדוייק):

שמנת חמוצה, בטטה, תמנות בצ'ילי וכוסברה.
שמנת חמוצה, בטטה, תמנון בצ'ילי וכוסברה.

פייר? התאכזבתי. למה? כי הרוטב צ'ילי של התמנון פשוט עשה אותו כמו פרגיות. שלא תבינו לא נכון – טעים מאוד, ואולי אני לא אכלתי מספיק תמנונים בחיי (נו ברור שלא, זו היתה הפעם השניה). אז יכול להיות שבאמת בסוף היום תמנון צרוב פשוט מרגיש כמו עוף ואין לי עוד בסיס השוואתי לתמנון, אבל זו היתה ההרגשה. מה שכן, נהניתי ממנה מאוד והכוסברה הטרייה הוסיפה המון. המנה גם מאוד יפה.

כל היושבים עמי שומרי כשרות ולא נגעו במנה כמובן, מה שלא הניא אותנו מלסיים בקינוח:

image (1)
סוג של פררו רושה.

היו בו שקדים, טוויל כלשהו, קרמל, והמלצר מזג על הכדור עצמו רוטב שוקולד שהמיס אותו. התאכזבתי שהוא ישר לקח יוזמה ושפך בעצמו, מאוד רציתי ולא הספקתי להגיד משהו והופס הוא כבר שפך הכל. מתוק, טעים, וסגר את הפינה.

אגב, הנה התמנון הראשון שאכלתי, בברצלונה, עם אליו אוליו וגבינה, ובצורה יותר "תמנונית":

tamnun
היוש תמנונוש.

לסיכום, אני לא יודע איך היעזנו בכלל לצאת לאכול אחרי שכולם אכלו המון בחג, אבל היי – יצא מזה אחלה פוסט על ממליגה, זיכרון-ריח, ריזוטו ותמנונים. בתיאבון.

 

כתיבת תגובה

סגירת תפריט